כמעט בכל פרויקט של חיזוק בניינים קיימים מתנגדים שאינם מעוניינים בפרויקט, מסיבות כלכליות, מסיבות של נוחות או מסיבות אחרות.
כידוע, אותם מתנגדים מוגדרים כסרבנים ועניינם נידון בפני המפקח על המקרקעין שמחליט אם לחייב אותם לחתום על ההסכם או לא.
אולם מהיכן שואב המפקח על המקרקעין בכלל סמכות לחייב דיירים לחתום על הסכם?
האם בכלל מותר לחייב אנשים לוותר על זכויות קנייניות בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו?
לעניין סמכות המפקח – בית המשפט העליון קבע את סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין לדון בסוגיות קנייניות העולות אגב דיון בפרויקט חיזוק, ויותר מכך, לאשר הסכם במסגרתו מוקנות זכויות כאמור ליזם, במקום לבעלי הדירות.
בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי סמכותו של המפקח על רישום המקרקעין איננה רק על אישור עבודות החיזוק, אלא היא משתרעת גם על אישור של אופן ביצוע העבודה. לפיכך נקבע, כי למפקח על רישום המקרקעין הסמכות העניינית לדון בפרויקט חיזוק, גם ככל שבמסגרתו וכחלק מהעבודות המבוצעות בו, קיימת פגיעה קניינית ברכוש המשותף או בדירות.
התנגדות המיעוט – חוק החיזוק, יוצא מנקודת הנחה כי זכות הקניין נפגעה, וקובע את גדרי האפשרות לפגיעה בזכות זו. יתרה מכך, אל מול זכות הקניין עומדים אינטרסים בעלי חשיבות רבה, ובכלל כך אינטרסים בחיזוק מבנים ותוספת מרחבים מוגנים דירתיים. זאת על מנת לשמור על שלום הציבור ושלמות גופו. לכך יש להוסיף את העובדה שמדובר בפגיעה קטנה יחסית בדירות המתנגדים וזאת אל מול התועלת הרבה שתצמח לדירותיהם ולכלל הדירות בבניין. בכל אלו יש כדי להוביל לקביעה לפיה מדובר בפגיעה שאינה מהותית, אשר אין בה כדי להצדיק את התנגדות המיעוט.
ראו פסיקה בעניין: עשא (ת"א) 66066-11-22 בנימין בן ציון בנהם נ' רחל לנציאנו
